ד"ר ג'ניפר דייווידס התלבטה זמן רב בינה לבין עצמה בשאלה מה היה חלון הזמן האידיאלי מבחינתה כרופאה להיכנס להריון ולהיות אם. המחשבות בנושא לא הירפו ממנה במשך תקופה ארוכה, עד שהחליטה לעשות מעשה ויזמה סקר בין עמיתותיה הרופאות. ממצאיו סיפקו כמה תובנות מעניינות במיוחד בנוגע לשילוב בין אמהות לקריירה בתחום הרפואה, והן הוצגו בקונגרס השנתי של האקדמיה הכירורגית האמריקנית שהתקיים בתחילת השנה בלאס-וגאס.

בתחילת החודש פורסם המחקר שערכה ד"ר דייווידס על בסיס הסקר בכתב העת המוערך Journal of The American College of Surgeons.

ד"ר דייווידס סיפרה, כי עשתה את המסלול המקובל לרופאים בארה"ב: מיד עם סיום לימודיה בתיכון התקבלה ישירות לקולג' ומשם המשיכה לבית הספר לרפואה. בהמשך החלה בסטא'ז ובהתמחות. היא הצליחה מאוד ככירורגית בתחום הגסטרו-אנטרולוגיה והשלימה תת-התמחות כמנתחת של המעי הגס והחלחולת.

רופאה, יחסי רופא-חולה (צילום: אילוסטרציה)

ד"ר דייווידס תהתה מהו הזמן האופטימלי להוליד ילדים בעברו רופאות בארה"ב, אבל בעיקר לאלה העובדות במקצועות ההתמחות הכי תובעניים

מבלי ליטול הפסקה או חופשה ארוכה "אפילו כדי לנשום קצת", היא אמרה, השלימה ד"ר דייווידס את לימודיה בגיל 34. הגיל הזה מוגדר לא אחת כ"תחילת הסוף" של שנות הפוריות אצל רוב הנשים.

את ילדה הראשון הביאה לעולם בעת שהתמחתה בכירורגיה ואת ילדה השני כאשר החלה לעבוד בתחום הזה. בשני המקרים היה מדובר בשתי תקופות מאתגרות, אמרה. אז עלה במוחה הרעיון לבצע סקר ועל בסיס ממצאיו לכתוב דו"ח מחקר. היא תהתה מהו הזמן האופטימלי להוליד ילדים בעברו רופאות בארה"ב, אבל בעיקר לאלו העובדות במקצועות ההתמחות הכי תובעניים.

כיום, דייווידס היא פרופסור באוניברסיטה של מדינת מסצ'וסטס, בעיר וורצ'סטר. בסיוע שתי רופאות-עמיתות היא בנתה שאלון והפיצה אותו בקרב רופאות שהן גם אמהות. "התשובות שקיבלתי הראו, שכנראה אין דבר כזה 'הזמן האידיאלי' לרופאה לעבור לפאזה של אמא וללדת. אין זמן מושלם לעניין הזה", אמרה ד"ר דייוטידס בראיון שהעניקה לסוכנות הידיעות רויטרס, שדיווחה על המחקר.

אבל הסקר העלה כמה תובנות מעניינות אחרות. כמו למשל: רופאות שהן אמהות מאושרות יותר ומחוברות יותר לקריירה שלהן כאשר הן בוחרות להתמחות במקצועות שדורשים פחות שנות-התמחות, וכך מתאפשר להן לוח-זמנים גמיש יותר לשילוב המקצוע עם המחויבויות שלהן כאמהות.

רופאה, יחסי רופא-חולה (צילום: אילוסטרציה)

לפי הממצאים, רופאות אמהות מאושרות יותר ומחוברות יותר לקריירה שלהן כאשר הן בוחרות להתמחות במקצועות שדורשים פחות שנות התמחות

כמו כן, עלה מתוך הסקר, כי רופאות שהתמחו בכירורגיה כללית, בהרדמה, בגסטרואנטרולוגיה ובמיילדות נטו יותר מאחרות להצהיר ש"הלוואי והייתי בוחרת במקצוע פחות תובעני לעומת חברותי רופאות-אימהות שעוסקות ברפואה ראשונית" .

שאלון הסקר נשלח ל-738 רופאות שהן גם אמהות, שילדו את ילדיהן בסיום הלימודים לקבלת התואר MD ועם תחילת הסטאז' וההתמחות. הרופאות שהשיבו לשאלון היו בקבוצת "רופאות-אמהות" הפעילה בפייסבוק. התשובות איפשרו להשוות בין אמהות שהן מנתחות או מה שמוגדר כמומחיות ב"תחומי רפואה התערבותיים". אלו היוו 30% מהמשיבות לשאלון והן הושוו לרופאות-אמהות שתקופת ההתמחות שלהן לקראת הכניסה לעבודה היום-יומית חייבה פחות זמן לימוד.

כמעט כל הרופאות שהשיבו היו נשואות והן באו כמעט מכל מדינות ארה"ב.
הרופאות שהתמחו במקצועות ההתערבותיים (procedural fields) נטו יותר מאחרות לעבור טיפולי הפרייה כדי להיכנס להריון והן גם נטו יותר מאחרות ליטול חופשות-לידה קצרות יותר לפני ששבו לעבודתן.

כ-53% מבין המתמחות במקצועות התערבותיים היו למעלה מגיל 30 בעת שנכנסו להריון ראשון. שיעור גבוה מהן נעזר בהליכי פוריות (assisted reproduction) כדי להרות ואצל לא מעט מהן התארך משך הזמן של הטיפול הזה עד שנכנסו להריון. המומחיות במקצועות ההתערבותיים גם נטו יותר מאחרות למצוא מחליפות בעת שלא היו בעבודה ועשו זאת לרוב לפני שראשי המחלקות שבהן עבדו מצאו את המחליפים.

בנוסף, הרופאות בתחומים ההתערבותיים נטו פחות מאחרות לבחור את התחום שבו יתמחו בהתבסס על שיקולים הנוגעים להריון או לטיפול אימהי בילדים, אבל כמעט פי שניים מהן דיווחו בשאלון ש"הלוואי ובחרתי בהתמחות פחות תובענית".

ד"ר נליה מלניצ'וק, שהייתה שותפה לד"ר דייווידס בכתיבת דו"ח המחקר – גם היא כירורגית-גסטרו בבית החולים Brigham and Women בבוסטון - אמרה כי הממצאים מצביעים על הצורך להכניס שינויים בתוכניות האימון, ההכשרה וההתמחות במקצועות ההתערבותיים עבור רופאות צעירות שמבקשות בשלב מסוים בחייהן להיות אמהות, אבל להמשיך במקצוע.

"יש צורך בהנהגת מודל הרבה יותר גמיש, מתחשב ומבוסס על זיהוי כשרון ולא רק על אימונים הדורשים מהרופאה המתמחה לבצע מספר מסוים של פרוצדורות כתנאי להכרה בהתמחות. כל אלו יקלו על הרופאות שמתמודדות עם קשיי ההתמחות אבל גם רוצות להיות אימהות", אמרה ד"ר מלניצ'וק.

ד"ר דייוידס הוסיפה: "יש גם אתגרים יחודיים לנשים במקצועות ההתמחות ההתערבותיים. לכן יש צורך ביתר גמישות ותמיכה כדי שנהיה שם לטובת החולים והמטופלים שלנו אבל נהיה גם עבור משפחותינו".

ד"ר שנדה בלקמון, כירורגית ברפואת הלב ב"מאיו קליניק" ברוצ'סטר מדינת מינסוטה, שלא הייתה בצוות שערך את המחקר, הגיבה: "אני סבורה שציפיות לא מתאימות עלולות להביא לחוסר סיפוק בקריירה. רופאות צעירות צריכות בתקופת ההכשרה וההתמחות לזכות בסביבה תומכת ומעודדת".

"אילו היינו עורכים סקר למי מהרופאות יש בעל שנשאר בבית ומסייע בגידול הילדים ובחיי המשפחה היינו כנראה מגלים שהתוצאות של הסקר הזה -  ובמיוחד לגבי שאלת הסיפוק או האכזבה מהמקצוע - היו שונות. לאלו מבין הרופאות שאין סביבתן תמיכה עלולות לעזוב את ההתמחות כדי להציל את משפחותיהן", אמרה.

ד"ר בלקמון סבורה, שבבתי החולים שבהם מתמחות רופאות שהן גם אימהות יש צורך בהקמת יחידות מיוחדות שבהן יימצאו הילדים הקטנים תחת השגחה (גן או מעון) שיפעל החל מהשעה 4 אחר הצהריים, כאשר מתמחות רבות מגיעות לבית החולים כדי לעבור בו את תקופת ההתמחות וההכשרה שלהן.

נשים היוו רק 7% מבין בוגרי לימודי רפואה בארה"ב בשנת 1965 אבל כיום שיעורן זינק לקרוב ל-50%. עם זאת, רוב המתמחים הם עדיין גברים. מחקרים קודמים שנעשו בקרב רופאים ורופאות העלו שבקרב מנתחות קיימת יותר תחושה של חוסר סיפוק בכל הקשור לקריירה שלהן, בהשוואה לגברים.

אבל ד"ר דייוידס לא מתחרטת על החלטתה. "אני בטוחה שלא הייתי משנה את ההחלטה בנוגע להתמחות שבחרתי בה או בעבודה שקיבלתי. השתוקקתי לעשות את מה שאני עושה. בחרתי בלב שלם. אבל עצתי לרופאות אחרות: היו פרו-אקטיביות כדי לחפש תמיכה ועידוד שאתן זקוקות על מנת להשיג את המטרות המקצועיות שלכן".