הרפואה המגדרית: לקראת 
המובן מאליו
מרק גלזרמן. הוצאת משרד הביטחון/מודן, 200 עמודים, 63 שקלים

עמוס עוז (מקור: ויקיפדיה)

עמוס עוז (מקור: ויקיפדיה)

ברומן "מיכאל שלי" מספרת הגיבורה, חנה, כי אביה המנוח היה מדבר על גברים ונשים "כאילו קיומם של שני מינים שונים הוא אי־סדר המרבה סבל בעולם, ואנשים חייבים להשתדל כמיטב יכולתם לרכך את תוצאותיו של אי־סדר זה".

כל כך טעה, הזקן! והלא עצם קיומם של שני מינים שונים כל כך הוא אחת המתנות המופלאות ביותר שהוענקו לנו, לצד החיים עצמם, לצד חדוות האהבה וההורות, לצד חדוות היצירה.

אבל דורות על דורות של רופאים, מספר מרק גלזרמן בספרו המרתק והחדשני, התעלמו מהשוני הזה. ליתר דיוק: דורות על דורות של רופאים ראו באשה לא יותר מאשר עוד סוג של גבר, אולי גבר פגום במקצת, או חלש יותר, אבל - פרט לנושא הילודה - ביסודו זהה ל"אוריגינל".

במרוצת הדורות, ובמקומות רבים מאוד גם עד עצם היום הזה, מטפלים בנערות ובנשים באותן דרכים ובאותן תרופות ואפילו באותם מינונים של תרופות שבהן מטפלים בגברים. והתוצאות הן לעתים קרובות מזיקות ולפעמים אפילו הרות אסון. הדבר הזה, מספר לנו גלזרמן, נובע בין היתר מכך שכל השנים נוהגים מפתחי התרופות ונוהגות יצרניות התרופות לנסות את התרופות החדשות בעיקר על גברים, בין השאר - משום שגוף הגבר אינו כפוף לתהפוכות המחזור החודשי, דבר ההופך את הניסויים פשוטים יותר וזולים יותר.

"דורות על דורות של רופאים ראו באשה לא יותר מאשר עוד סוג של גבר, אולי גבר פגום במקצת, או חלש יותר, אבל... ביסודו זהה ל'אוריגינל"

כל זה מתקשר אולי לזרם מעמקים חברתי בן זמננו שגלזרמן אינו עוסק בו בספרו, ואני מתכוון למגמה האופנתית הקוראת לאשה מודרנית להתלבש בדומה לגבר, לאמץ לה כמה מניירות וגינונים של גבר, להתבולל, לפחות במידת מה, בעולם שעיצבו הגברים, כתנאי סמוי אך נחרץ לקיום מעמדה כאדם שווה זכויות בחברה ובמקום העבודה.

הרעיון המהפכני של הרפואה המגדרית, שגלזרמן הוא אחד מהוגיה, מחלוציה וממנהיגיה בישראל ובעולם כולו, מסתעף לאמיתו של דבר מרעיון השוויון האנושי במובנו העמוק ולא במובנו הפופולרי: שוויון אמיתי בין בני אדם אין פירושו ש"כולנו נהיה אותו דבר". להפך. שוויון אמיתי פירושו: זכותו השווה של כל אדם להיות שונה. זכותה השווה של כל קבוצה להיות שונה. זכותו השווה של כל מגדר להיות שונה.

ואכן, בכך מאיר גלזרמן את עינינו: גברים ונשים נבראו שונים זה מזה ואף נעשו שונים זה מזה יותר ויותר במרוצת מיליוני שנות האבולוציה.

ספרו של גלזרמן לא נכתב לחוקרים ולמלומדים (אף כי גם להם מומלץ מאוד להתעשר מקריאתו). הוא נכתב למען הקורא הסקרן, החובב הפתעות ותובנות מאירות עיניים, הקורא המתענג לגלות דברים חדשים ומסעירים על אודות עצמו ועל אודות הקרובים לו ועל אודות עולמנו.

גלזרמן, כמו רופאים אחרים לפניו, כמו דוקטור צ'כוב, כמו דוקטור ארתור קונן דויל, יודע לספר סיפור מרתק, מלא הפתעות, מלא תהפוכות, סיפור שבין גיבורותיו יש נשים חזקות ודעתניות המיטיבות מאוד לתקשר ויש גברים חזקים למחצה, שהאבולוציה לימדה אותם הרבה דברים חשובים, אבל כיצד לתקשר כדאי להם לפעמים ללמוד אצל הנשים.

אולי בראש וראשונה, עוד קודם לשלל התובנות שהספר הזה מאיר בהן את עינינו בענייני נשים וגברים ובענייני רפואה מגדרית, זה ספר עמוק ועשיר בתגליות על מה שבין הגוף לבין הנפש. על מה שבין מחלות לבין רגשות. על מה שבין כאב לבין יכולותינו להביע כאב. על מה שבין המוח שבראשנו לבין המוח השני, העצמאי הדעתן והמשוכלל השוכן במערכת העיכול שלנו. והלא מאז ומעולם ידענו כי לפעמים "חושבים מהראש" ולפעמים "חושבים מהבטן". בא ספרו של גלזרמן ומאשר לנו: אכן כן. לא פעם הבטן חושבת בלי שהראש יתערב ואפילו בלי ידיעתו (ממש לנגד עינינו ראינו באחרונה כיצד כמעט עם שלם, לרבות מנהיגיו, חושבים ישר מהבטן ורק מהבטן).

"אפשר למצוא כאן דיונים מזעזעי מוסכמות ומנפצי דעות קדומות (גם דעות קדומות של רופאים!) על ההיבטים המגדריים של מחלות הלב ושל מערכת הרבייה ושל מערכת העיכול"

יש בספר התייחסות מרתקת להבדלים שבין המוח הנקבי לבין המוח הזכרי, הבדלים המתעצבים עוד בהיותנו ברחם אמנו. כשם שהנטיות המיניות שלנו נגזרות בחלקן עוד ברחם אמנו.

ויש פרק אחר, שרגליו נטועות בקרקע הרפואה המגדרית החדשה אבל גופו נוגע בעקיפין נגיעה מאירת עיניים ביצירותיהם של שייקספיר ווירג'יניה וולף, עגנון ודליה רביקוביץ, הלא הוא הפרק על ההיבטים המגדריים של הכאב: מי רגיש יותר לכאב, גברים או נשים? ולאילו סוגי כאב רגישות הנשים יותר מאשר הגברים? ובאילו תקופות בחייהן?

ועוד אפשר למצוא כאן דיונים מזעזעי מוסכמות ומנפצי דעות קדומות (גם דעות קדומות של רופאים!) על ההיבטים המגדריים של מחלות הלב ושל מערכת הרבייה ושל מערכת העיכול ואפילו על ההיבטים המגדריים של חיינו לפני לידתנו - החיים המתרקמים בתוך הרחם.

יש גם צימוק סנסציוני אחד: קביעה מדעית מבוססת ונחרצת שעל פיה הגבר הוא בעצם המין החלש בממלכת האבולוציה. הכרומוזום הגברי נמצא בתהליך של הידרדרות ושקיעה, וקרוב לוודאי שהגברים ייעלמו כליל מעל פני האדמה בתוך כ–200 אלף שנה (מה שמחייב לדעתנו את מוסדות האו"ם להכריז בדחיפות על הגברים כעל זן בסכנת הכחדה. אבל הדברים האלה אולי חלים על כל המין האנושי, אם לשפוט על פי מה שנשקף אלינו ממסכי הטלוויזיה).

כל המעדנים האלה מוגשים בספר "הרפואה המגדרית: לקראת המובן מאליו" בלשון נהירה וקולחת, בהומור, בכישרון סיפורי מרתק, הגורם לקורא (הזה) להיזכר בגעגועים גדולים ברופא המשפחה הישן והטוב, רופא המשפחה מדור שעבר, שהיה לו פנאי לדבר אל החולה בעודו מטפל בו, לבאר בלשון בני אדם, לספר סיפור, להרהר בקול רם, להעלות זיכרונות מרתקים ותובנות הנשענות על מעיינות של חוכמה ושל ניסיון חיים.

אלא שהרופא המדבר אלינו כאן מספר לנו לא רק זיכרונות אלא גם, ובעיקר, סיפור חדש ומהפכני על עצמנו, סיפור ההופך על פניהן הרבה מאוד מוסכמות רפואיות מושרשות ועתיקות יומין ופותח לפנינו נופים חדשים ומסעירים. ולא רק נופי הגוף שלנו. ולא רק נופי הרפואה של העתיד. הרבה יותר מזה: הוא פורש לפנינו נופים חדשים לגמרי גם מבחינה חברתית ותרבותית ואפילו מבחינה פוליטית.

הספר המסעיר הזה נקרא בשם "לקראת המובן מאליו". ובצדק הוא נקרא כך: מאז ומעולם אירע במדע, ולפעמים גם מחוץ למדע, שהלא ייאמן של אתמול נהפך להיות המסקרן, המאתגר והשנוי במחלוקת של היום לפני שייהפך להיות המובן מאליו של מחר.

קראתי את הספר הזה כמעט כמו שקוראים מותחן. וכשהגעתי לסוף, כפי שקורה לנו לא פעם בקריאת מותחנים, אמרתי לעצמי: "אבל הלא תמיד ידעתי". הביטוי "רפואה מגדרית" הוא חדש. אבל הידיעה הפנימית, האינטואיטיבית, שיש בעולם שניים־שלושה דברים שבהם גברים ונשים נבדלים זה מזה - הידיעה הזאת היא כמובן עתיקת יומין וימיה כימי האנושות. והנה עכשיו, עם הופעת הרפואה המגדרית, עם קריאת הספר הקולח הזה, מה שהיה מורגש תמיד ומשוער תמיד ומנוחש תמיד - עומד סוף סוף להיות מובן מאליו.

* הסקירה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"